כולנו רמאים

ילדים מעתיקים, מבוגרים מזייפים. כל הזמן

ב - 2005 הודה חבר כנסת ישראלי בהגשת עבודה אקדמית שלא כתב. הפרשייה לא הוסיפה כבוד לבית המחוקקים, בעיקר כאשר אותו אדם אמר ש - 90% מהסטודנטים מעתיקים ומזלו הרע הוא שהוא פשוט נתפס. הוא גם התלונן על אפלייה עדתית, אבל זה כבר סיפור לסרט אחר.
האם הוא צדק?
לא בדיוק.
בסביבות 50% מהסטודנטים מעתיקים באוניברסיטה ו - 75% מעתיקים בתיכון. אלו הנתונים בקנדה וסביר להניח שבישראל התוצאות דומות. למען האמת, גם התוצאות האלו גבוהות מאוד. הסרט מציג קשת רחבה של דעות ונתונים על התופעה חובקת העולם. מצד אחד, מומחים מסבירים את המניעים והדינמיקה. למשל, כאשר אדם עייף ומותש, הוא עלול להחצות גבולות מוסריים שלא היה חוצה לו היה במצב מנטלי ופיזי אחר. מצד שני, ישנם אנשים שטוענים שלגיטימי לרמות במבחנים, משום שהשיטה ההישגית של הציונים כה מקוממת ומעוותת, שהיא אינה מותירה כל ברירה לאדם הסביר.
לפני שאתם מזדהים עם המשפט האחרון, עצרו רגע וחשבו אם הייתם שמחים להיכנס לניתוח בהרדמה מלאה עם רופא שרימה את דרכו לקבלת התואר, או לנסוע על גשר שתכנן אותו מהנדס שהעתיק בכל הבחינות.

אז האם "כולנו רמאים" כשם הסרט? - למרות שסטטיסטית לא, הסרט מפנה זרקור לנקודה הנוגעת לטבע האדם: בסיטואציות מסוימות, אנשים עשויים לא להכיר את עצמם.

סרטו של אנדרו בליק

במאי: אנדרו בליק

הפקה: מריט יאנסן קאר