המתווך
רצח הרוזן ברנדוט 1948
ב - 17 בספטמבר 1948, נרצח בירושלים מתווך האו״ם, הרוזן השבדי פולקה ברנדוט שהתמנה לתווך בין מדינת ישראל שזה עתה נוסדה, למדינות ערב שהכרזת העצמאות היתה להם כהכרזת מלחמה.
כשהשיירה של ברנדוט חלפה בשכונת קטמון בירושלים, הוצב מחסום מאולתר עם ג'יפ שנחזה להיות של צה"ל. שני אנשים ירו לעבר הצמיגים כדי לעצור את השיירה, ואיש שלישי - יהושע כהן - דחף אקדח מכונה (שמייסר) דרך החלון האחורי הפתוח וירה שישה כדורים בברנדוט.
כשהשיירה של ברנדוט חלפה בשכונת קטמון בירושלים, הוצב מחסום מאולתר עם ג'יפ שנחזה להיות של צה"ל. שני אנשים ירו לעבר הצמיגים כדי לעצור את השיירה, ואיש שלישי - יהושע כהן - דחף אקדח מכונה (שמייסר) דרך החלון האחורי הפתוח וירה שישה כדורים בברנדוט.
לח"י ראתה בתוכנית אותה הגיש ברנדוט לעצרת הכללית של האו"ם - שכללה בינאום ירושלים ומסירת הנגב לערבים - איום על עצם קיומה של המדינה וגם האשימה את ברנדוט בנטיית לב לצד הערבי ובשיתוף פעולה עם הנאצים ועם הבריטים. אחד הפרטים המטרידים: המתנקשים לא ידעו שישראל כבר החליטה לדחות את התוכנית המתוקנת של ברנדוט - כך שהרצח בוצע על בסיס הצעה שכבר הייתה, למעשה, מתה מבחינה מדינית.
ראש הממשלה דוד בן גוריון לא חשב שברנדוט היה מל"ו הצדיקים. חקירת הרצח לא הובילה אל חוליית המתנקשים אף כי זהותם הייתה ידועה כבר אז. אחד מהם, יהושע כהן, שימש לימים שומר הראש של בן-גוריון בשדה בוקר לשם העתיק בן-גוריון את מגוריו עם פרישתו.
לברנדוט היה עבר מורכב ושנוי במחלוקת מתקופת המלחמה: כסגן נשיא הצלב האדום השוודי, ניהל משא ומתן ישיר עם היינריך הימלר ועם סגנו וולטר שלנברג לשחרור אלפי אסירים ממחנות הריכוז הנאציים - מבצע שנודע כ"האוטובוסים הלבנים" - צי הרכבים שנצבעו לבן עם סמל הצלב האדום. אחרי המלחמה שלנברג, שהיה מבוקש כפושע מלחמה, מצא מקלט בביתו של ברנדוט בשטוקהולם - ואף עזר לו לכתוב את זיכרונותיו. בנוסף, על פי ספרו של ההיסטוריון יו טרבור-רופר, במרץ 1945 שיגר ברנדוט מכתב להימלר ובו כתב בין היתר: "יחסי אל היהודים הוא כשלך".
בתחקיר שהתחקה אחרי מהלכי חקירת הרצח, הסרט חושף שגם ממשלת שוודיה וגם משפחת המלוכה נמנעו מלדרוש שהמשפט אכן יתקיים - חרף התסכול הפומבי מאיכות החקירה הישראלית. הסרט מציע, שהם חששו שבמהלך משפט כזה, תצוף פרשת שיתוף הפעולה של ברנדוט עם המשטר הנאצי.
באמצעות עדים, מסמכים ושחזור דרמטי הסרט עוקב אחרי ההתנקשות והפרשה שהושתקה - מה שהיה, ככל הנראה, הרצח הפוליטי הראשון במדינת ישראל.
זיכרון במאי -
הפעם הראשונה שלי עם עניבה
------------------------------
צוות הצילום בשבדיה היה מורכב מצלם ומקליט שבדים. ביום הראשון לצילומים הם הגיעו לאסוף אותי, במאי הסרט, מהמלון. ברכות. מילות נימוסין. הפשרת הקרח. שניהם בחולצות מכופתרות ועניבות. מראה ממש לא רגיל לצוות צילום. ואז רגע לפני שאני עולה לרכב, פונה אלי הצלם ואומר לי שכדאי שאעלה לחדרי כדי להביא את העניבה שלי כי הוא ידע שאנחנו הולכים לראיין את איש משרד החוץ. חייכתי במבוכה ואמרתי - לא רק שאין לי עניבה' גם מעולם לא ענבתי עניבה. הצלם והמקליט החליפו מבטים ביניהם. הצלם התאושש ראשון. הוא הוריד מעליו את העניבה שלו ומסר לי אותה. "אני עוד איכשהו יכול. אתה לא". אחזתי בעניבה חסר אונים. הוא ענב לי את העניבה. אמרו לי שנראיתי טוב. האמנתי להם. אולי אפילו זה נתן לי בטחון כשהמטרתי את השאלות שלי על מי שהיה שר החוץ של שבדיה.
