בעל זבוב האמיתי

ואולי יצר האדם טוב מנעוריו?

זהו קודם כל סיפור מרתק.  ויש לו גם מוסר השכל.
קבוצה של שישה נערים מהארכיפלג טונגה שבאוקיאנוס השקט החליטה ב - 1965 שמשעמם לה בבית ספר. הנערים גנבו סירת דיג קטנה והפליגו אל הלא נודע. אלא שהרפתקת הנעורים החביבה השתבשה:  הסירה נטרפה והם נחתו פצועים ומפוחדים על אי סלעי בלתי מיושב.

איש לא ידע לאן הפליגו ולא היו להם כל אמצעי תקשורת. לכן החליטו פשוט לנסות לשרוד, עד שיימצאו.
וכאן הסיפור מקבל תפנית, שאולי מספקת תקווה לדיונים הקודרים המקובלים על טבע האדם -  הם שיתפו פעולה, עודדו זה את זה, הדליקו אש ושמרו עליה, ארגנו ציד, בישול ותעסוקה ובעיקר ידעו לשמור על הקבוצה מפני פיצוצים: בכל פעם שהיה מתחולל ריב, הנערים שרבו ביניהם היו פורשים לנקודה מרוחקת באי וחוזרים רק אחרי שנרגעו.
הם גם נשבעו להישאר חברים טובים עד סוף חייהם, דבר שאכן קרה.

11 שנה לפני המקרה, פרסם ויליאם גולדינג את הספר בעל זבוב שהפך לספר מכונן בתרבות המערב. כזכור, זהו סיפור דמיוני על קבוצת ילדים שגם היא מגיעה לאי בודד. ללא כל מבוגר, הם שורדים, אך עם גילויי כוחנות ואכזריות נוראים זה כלפי זה. על אף שהסיפור דמיוני, אנשים רבים הניחו שהוא ריאליסטי, בשל הקרבה ההיסטורית של הפרסום הספר לשואה.
האנתרופולוג ההולנדי רוטגר ברגמן, שחקר את סיפורם של הנערים מטונגה, טוען בספרו כי המקרה של הנערים הוא תקוותו של המין האנושי. לדבריו, בעוד ש׳בעל זבוב׳ הוא ספר דמיוני, הנערים מטונגה הפ סיפור דמיוני שנחקר פעמים רבות מעל לכל ספק. כאר נזכרים במקרים של הקבוצות שהיו לכודות תמתח לאדמה כמו הכורים בצ׳ילה והנערים שהיו לכודים בתאילנד ובלאוס, נוכחים שאכן, העזרה ההדדית היתה גבוהה וגברה על כל ריב או מחלוקת.

הנערים שרדו, אחרי שהתגלו על ידי סירת דיג שחלפה במקום במקרה, 18 חודש לאחר שסירתם נטרפה. הדבר שמוזר אולי לנו כישראלים הוא, שמשפחותיהם הניחו שפשוט מתו וערכו להם לוויות (ללא גופות). ככל הידוע, לא נערכו חיפושים אחריהם.

על יצירת הסרט:
מספר ימים לאחר שחולצו, מפיק אוסטרלי חזר עם הנערים לאי ושחזר איתם את הסיפור אחד לאחד: הפציעה של אחד מהם, הדלקת האש, ציד הציפורים, ההצלה ועוד. הסרט מיושן מעט מבחינה קולנועית והשחזור מעט גמלוני, אך הוא מרתק ובעל ערך אנתרופולוגי עצום.