שריקת הרכבת - סרט עם אווה גרדנר

מרי היפה שבה לעיר שנשבעה לא לחזור אליה לעולם, שם שני גברים נאבקים על ליבה

למרי היפה נמאס מהעיר הקטנה והמלחיצה. שני גברים דומיננטיים נאבקים על ליבה והיא מיואשת ממפלס האלימות הגובר בין השניים. היא עוזבת מבחינתה לתמיד, לשיקגו, אך הגעגועים גוברים והיא חוזרת אחרי שנתיים.

כאילו לא עבר יום אחד מאז שעזבה, המאבק מתחדש - בין קני, מובטל קודר שמעביר את ימיו בין שתיה להימורים בקלפים  - ובין לו (Lew), הבעלים של הבר המקומי, אדם עשיר ומצליח, אבל קר מזג ומרושע. 

בעוד לו רואה במרי חפץ יפה לקשט בו את חייו ולרפד את האגו שלו, קני מאוהב במרי אהבה עזה. אך הוא לא מצליח לבטא את אהבתו. כל שיוצא ממנו הוא זעף וזעם. הוא גם מרגיש לוזר, בהיותו מובטל חסר עתיד. למזלו, מרי מבחינה באהבה הזו מבעד לכסות הקודרת, אך בו זמנית, היא חוששת שהפסימיות של קני תגרור גם אותה למטה, אחרי שהתחילה לבנות חיים חדשים בשיקגו.

במקביל, הברמן הראשי של לו, גיטלו, שהוא גם חבר קרוב של קני, שונא את הבוס שלו וזומם לשדוד אותו. הוא מגייס את קני לתוכנית שתאפשר להם להתעשר בין לילה ותאפשר לקני לזכות במרי לנצח.

אך העניינים מסתבכים...

זהו אחד מסרטיה הראשונים של אווה גרדנר, שהפכה לאחת מאגדות הקולנוע הגדולות אי פעם. הפריצה שלה, שגם הובילה לזכייה באוסקר, אירעה באותה שנה בסרט אחר. סרט זה נשכח, שלא בטובתו, והוא מובא כאן לראשונה עם תרגום לעברית.

הסרט שייך לז׳אנר הפילם נואר (״קולנוע שחור״ בצרפתית): לא רק שהסרט בשחור לבן, אלא שרובו מצולם בשעות החשיכה או באור נמוך, יש אווירה פסימית של שחיתות ורוע, נבלים שהם רוע מוחלט, אישה פתיינית ומסתורית והרבה עשן - מסיגריות, רכבות ועוד, לצד ניגודים חזקים, גשם סוחף ורחובות מוצפים בנוף עירוני דכאני. הז׳אנר הזה היה פופולרי מאוד בשנות ה - 40׳ וה - 50׳ והושפע בין השאר מזרם האקספרסיוניזם הגרמני של שנות ה - 20׳ וה - 30׳. זהו קולנוע מזוהה מאוד, עם קהל אוהדים משלו וכמובן שצמחו עבורו פארודיות אינספור.