צייד הפסיכופאתים

ג׳ון רונסון חקר כסופר את תופעת הפסיכופאטים במשך שנים רבות. פגש אנשים שהוגדרו כפסיכופאטים ועבר קורס שעוזר לו לאבחן פסיכופאתים על פי התנהגות. באיזשהו שלב כבר היה נדמה לו שהוא יודע בדיוק כיצד להגדיר ולזהות פסיכופאת. 
אבל אז החלו לעלות בו ספקות.
הוא שם לב שכל תכונה שהפסיכואת לכאורה היה מסביר במילים פשוטות ובאופן הגיוני, הרופאים היו מפרשים באופן הפוך.
למשל, אם עבריין פסיכופאת הביע חרטה על מעשיו, הפסיכיאטרים אמרו שזו חלק מהמניפולציה הרגשית שהוא מפעיל, שכן ידוע שפסיכופאטים הם ערמומיים ומתוחכמים ומשתמשים ברגש של בני האדם הנורמטיבים כדי להונות, כי להם אין רגש כלל. 
אם אותו אדם חשש ליצור קשר עם שכניו למוסד לחולי נפש שכן הם בצעו פשעים מפחידים, הרופאים אמרו שחוש הגדלות שלו מרחיק אותו מאחרים וגורם לו לניכור.
לעומת זאת, רונסון היה משוכנע שהוא מאבחן פסיכופאת, כאשר ראיין איש עסקים קר מזג, אדם חסר חמלה, שלא היסס לפטר אנשים אחרים ולבצע פעולות עסקיות שמוטטו חיים של אחרים.
אלא שאז הוא גילה שאותו אדם חי באושר עם בת זוג כבר 41 שנה ושהיא אוהבת אותו מאוד. יחסים ארוכי טווח של הערכה הדדית, אינם דבר שהיית מצפה מפסיכופאת. ואז רונסון (המרצה) מצא את עצמו מדחיק את העובדה הזו מהאופן בו שפט את איש העסקים. כי העובדה הזו הפריעה לתמונה שצייר על האיש כפסיכופאת.
רונסון, מרצה בחסד ואדם צנוע, לא מנסה לטעון שאין פסיכופאתים או שמדע הפסיכיאטריה יסודו ברשע ושרלטנות. אבל בהרצאתו, שבה הוא מוליך אותנו בשביל של שכנוע עמוק ואז חוזר בו באותו כושר שכנוע בדיוק, הוא מוכיח שיש להיזהר מפסיקות מרחיקות לכת ומוחלטות.