לא רחוב ולא נעליים

׳לא רחוב ולא נעליים׳ הוא משל עירוני וגם אירוני, אוניברסאלי, נוגע ללב, שההומור שבו לא מכסה על הכאב העמוק של הוותיקים ברחוב נוה שאנן בתל-אביב ושל  מבקשי המקלט שהגיעו אליו. הסרט אינו מתיימר להציע פתרון למצב המורכב, רווי המתח בין אוכלוסיות שונות ברחוב, אבל הוא מציע הבנה שהרחוב, על דייריו השונים, הוא חלק נורמלי במארג של כל עיר גדולה בעולם היום. 

מה לא עבר על מדרחוב נוה שאנן בתל-אביב? הוא נדמה כרחוב שהתעללו בו. המסע לאורכו של הרחוב הקצר אך העשיר בהיסטוריה וחוויות אנושיות, מביא את המראות והקולות של החצרות והפסאז'ים, החנויות ובתי המגורים. פסיפס של דמויות המייצר מציאות אחרת, חדשה – לעיתים הזויה – של מקום שיש בו חן, אבל לא תמיד חסד ורחמים. פעם, בשנות ה- 60׳ וה- 70׳ הוא היה רחוב תוסס וחי שעברו בו אלפי אנשים.
גם דוד הבמאי, אז ילד ונער שגדל בפתח-תקווה, כמו רבים מבני דורו, היה מגיע בלווית סבתא שלו לבילוי ולקניות, אפילו אם זה היה על חשבון יום לימודים. אז, בעל המסגרייה ברחוב היה מארח את הזמר טריפונאס בצהרי שישי והמוכרים המקומיים נהנו להתגאות ב"שאנז אליזה" הישראלי.
בינתיים, את מקומן של מרבית חנויות הנעליים של פעם תפסו מסעדות אריתראיות ומספרות לשזירת צמות. ובסוף היום, כשמוכר הדגים המצרי סוגר את החנות ושב הביתה לאשתו הפיליפינית, הערב רק נפתח במועדון הריקודים הישן שבמרתף הבניין.

דוד, במאי הסרט חוזר לנוה שאנן לאחר 50 שנה לשמוע, כמו שסבתו שלו נהגה, את הסיפורים של דיירי הרחוב. אבל מאז השתנה הרבה: הוותיקים נוטשים. אלו שנשארו, עושים זאת מחוסר ברירה. אנשי הרחוב היום הם צעירים אבודים, קרועים ממשפחותיהם, מהגרים, עובדים זרים, מבקשי מקלט, המחפשים דרך להתקיים. אבל הנוסטלגיה לא חשובה כשלעצמה והיא מעלה שאלה, מחשבה ותובנה: האם באמת משהו השתבש מאז, או שבעצם הרחוב נשאר מה שהיה תמיד, מעוזם של הפליטים, של אנשים שחיים ללא הווה ומה שנשאר להם זה או לפנטז על עתיד מוצלח או להתרפק על עבר מפואר. בדיקת ההיסטוריה של המקום, מגלה שגם זקני הרחוב, שמתביישים במה שהמדרחוב הפך להיות, היו בעצמם פליטים שהגיעו לנווה שאנן. הרחוב הזה תוכנן ונבנה עבור הפליטים היהודים שברחו מיפו הערבית בשנת 1921. ומאז הגיעו והלכו גלים-גלים של פליטים ומהגרים. כך שבעצם, הרחוב נשאר מה שהיה תמיד, מעוזם של אנשים שחיים ללא הווה ומה שנשאר להם זה או לפנטז על עתיד מוצלח או להתרפק על עבר מפואר. המסע בנוה שאנן הוא נבירה במושג האוניברסלי של הפליטות ובתחושה הקולקטיבית של בית. זהו סרט ללא גיבורים אבל עם לא מעט גבורה ומלחמת הישרדות של אנשים שבחרו במקום הזה כביתם או נקלעו לכאן שלא בטובתם. 

ואיך כל זה התחיל?
הסרט יוצא לבדוק מי תכנן את הרחוב, מתי ולמה, ומי נתן לו את שמו. בנו של האדריכל יוסף טישלר מספר, שאביו הוזמן לתכנן את שכונת נוה שאנן עבור הפליטים היהודיים שברחו מיפו לאחר פרעות תרפ"א (1921). וגודוביץ׳ האדריכל תורם את התובנה שלו לתוכנית "המנורה" של טישלר, שרצה שהשכונה תיראה במבט מלמעלה כמו שהוחלט מאוחר יותר שיראה סמל המדינה, אבל מסכם ואומר שכל התוכניות היפות להפוך את הרחוב ל"שאנז אליזה" הישראלי לא צלחו והיום זה "לא רחוב ולא נעליים" ובכך מעניק לסרט את שמו. ומאז שהגיעו לכאן פליטים יהודים מיפו, הגיעו לכאן גלים גלים, וגם עזבו והלכו מכאן, מהגרים  ופליטים: ניצולי שואה, יהודים שברחו מאיראן, עובדים זרים מרומניה ומולדובה, פועלים מסין ופיליפינים ובשנים האחרונות פליטים אפריקאים מסודן ואריתראה.

הרחוב מהווה סמל למחלוקת בחברה הישראלית בנושא מעמד מהגרי העבודה והפליטים בישראל. חיי היום יום ברחוב מורכבים וטעונים בשל האופי ההטרוגני של השכונה והמארג החברתי והתרבותי המגוון. הסרט מתאר את מצוקותיהם של התושבים הוותיקים של הרחוב מחד ואת קשייהם של הפליטים ומהגרי העבודה מאידך. המפגש בין התושבים הוותיקים בשכונה לתושבים החדשים, יוצר חיכוכים ומאבק בין הצדדים על צביונה של השכונה. הסרט אינו מתיימר להציע פתרון למצב המורכב, רווי המתח בין אוכלוסיות שונות ברחוב, אבל הוא מציע הבנה שהרחוב, על דייריו השונים, הוא חלק נורמלי במארג של כל עיר גדולה בעולם היום.

ייתכן כי המסקנה הבלתי נמנעת היא, שרחוב נוה שאנן נדון להיות רחוב של פליטים, מקום משכנם של אנשים בשולי החברה. וכך, המפגש עם דיירי הרחוב היום שם לרגע את הסיפור שלהם במרכז ומאפשר הצצה קצרה לעולמם של מי שקולם בדרך כלל לא נשמע. 

ראו כאן כתבה בטיים אאוט תל אביב על הסרט, הכוללת ראיון עם הבמאי וסקירה של המתרחש ברחוב נווה שאנן ובשכונה, לאורך השנים.