"האימהות שהיתה לאימא שלי בשנות ה- 70' ולי כיום שונות מאוד" אומרת ג'ודי.
הסרט צולם בניו זילנד, אך נשים במקומות רבים יותר ויותר בעולם יכולות להזדהות עם הנאמר בו.
המגמה של הצטרפות נשים לשוק העבודה אינה חדשה, אך המעורבות שלהן בתפקידים בכירים או בהפיכתן ליזמיות, הולכת וגדלה. אם בשנות ה - 70', שהיא נקודת ההתייחסות של ג'ודי, אמא שלה יצאה לעבוד, היה זה במקצוע שבדרך כלל לא דרש השקעה רבה מדי, הן מבחינת כמות השעות והן מבחינת המעורבות. כאשר יום העבודה הסתיים, היא פשוט הלכה הביתה ושכחה מהעבודה עד היום הבא. אך ג'ודי מרגישה שהעבודה הנוכחית שלה היא חלק מהגשמת האישיות שלה ואינה רק מקום למצוא בו פרנסה.
נשים אחרות בסרט מודות בפה מלא כי כאשר עמדו ללדת, הרגישו אבל על אובדן השליטה בחייהן הצפוי להן ועל ההתרחקות ממקום ההגשמה העצמית שנקרא "עבודה".
כמובן, לא מדובר ברגשות חד משמעיים: הן אוהבות הת האימהות ואת ילדיהן, הן חיכו לה והן סבורות שגם היא חלק מהמימוש שלהן. החיים שלהן אינן שחור או לבן והן לא טוענות שעליהן לבחור בין קריירה לאימהות ושאין דרך ביניים. יש, בהחלט. רק שלא קל להגיע אליה... הדרך רצופה באובדן שינה מתמשך, בתחושות של החמצה וברגשי אשמה מכל כיוון.
סרט מעורר הזדהות.