במטבח של פסקל ברבו

פסקל ברבו הוא תופעה יחודית: מי שגדל בדרום צרפת למשפחת פועלים, ללא בשלן או בשלנית במשפחה וללא שום השראה משפחתית או אזורית, הפך לאחד הבשלנים המוערכים בעולם כולו.
הוא פתח מסעדה משלו כבר בגיל 27 ואחרי מספר חודשים (!) כבר זכה לכוכב מישלן ראשון.
אחר כך באו השני והשלישי והציבו אותו בצמרת המסעדות הטובות בעולם, באופן בלתי ניתן לערעור.  
אחרי עשר שנים, כוכב המישלן השלישי נלקח ממנו. הוא מספר על כך בפשטות, בלי כאב או תסכול. וזהו אחד הדברים המדהימים בסרט: זהו אדם מאוזן, רגוע, נחמד, ללא שום מניירות של כוכב. את החשש הגדול ביותר הוא מגדיר בתור סוף היכולת ליצור ולהמציא.
את התשובה לשאלה, מה הופך מסעדה ראויה לכוכב מישלן, מספקת פלורנס, השפית האחראית על תחום המאפים אצלו: יצירתיות וחדשנות.
ברבו החל ללמוד בישול מקצועי בגיל 14. בתחילה, למד את הקלאסיקה של המטבח הצרפתי. אחר כך היה טבח צבאי בצי הצרפתי בדרום האוקיאנוס השקט. הוא בישל למפקד העליון, כלומר לא בישול המוני וכנראה נחשף שם לחומרי גלם נוספים  (אזור השירות שלו היה קלדוניה החדשה, פיג׳י וניו זילנד). 
אחר כך עבד במסעדות באוסטרליה וגם נחשף לשילוב (פיוז׳ן) בין מזרח למערב.
כל אלה באים לידי ביטוי בפרק הזה, בו הוא מציג את אחד ממתכוני הדגל הצרפתים, קוקי סן ז׳אק, עם רטבים על טהרת המזרח הרחוק, בעיקר יפן.  
פסקל ברבו מאמין גדול בחומרי גלם והוא מקפיד לשמור על קשר עם מגדלים אותם הוא מעריך. היחס שלו לגזר, פרי הדר או אספרגוס זהה ליחס שייתן לפטריות כמהין או צדפות. הוא גם מאמין גדול בפשטות ובמשפט ״פחות זה יותר״. הדבר מתבטא גם בעיצוב המסעדה, הנטול יומרות אדריכליות ועיצוביות.
עם זאת, המתכון שהוא מציג בסרט אינו פשוט להכנה. לא כך כך בגלל צורת ההכנה, כמו בגלל מגוון חומר הגלם הקשים להשגה. זהו כנראה המחיר, תרתי משמע, של מטבח עולמי בהשראה צרפתית.