דני חנוך, ניצול שואה, מעיד על עצמו שהוא בעל תואר בי-איי (בוגר אושוויץ), ושהיה לו רופא אישי שטיפל בו - ד'ר מנגלה. האיש הגבוה, שלעולם לא בוכה, כבר הצטרף לכל משלחת אפשרית לפולין ולמחנות ההשמדה לא הצליח, עד הסרט הזה, בדבר אחד: לקחת את ילדיו, שגי ומירי, אל מחוזות ילדותו האבודה בליטא.
הילדים שלו, שגי (40) ומירי (38), שספגו מנות יתר של שואה כל יום בחייהם לא משתוקקים להצטרף אליו למסע הזה, שתחילתו ילדות מאושרת וסופו שואה. או כמו שאומרת מירי בסרט: 'אנחנו מעדיפים לא להסתכל לשואה בעיניים.'
כשהבמאי משה צימרמן, דור שני בעצמו, נכנס לתמונה, מתחיל הסרט. הילדים משתכנעים והחבורה יוצאת למסע יוצא דופן במסלול אותו עבר דני בילדותו, ששיאו לילה סוער בצריף המקורי של דני באושוויץ-בירקנאו.
רגע לפני שעולים למטוס, דני מודיע לילדיו 'אל דאגה, הדרגשים בבירקנאו אורטופדיים!'.
שלושה אנשים עם צוות צילום, ששה ימים, בתוך וואן אחד, חוצים את אירופה 'ההיא', דרך כל המחנות בהם דני 'בילה', כדי להגיע לבסוף אל הצריף שלו בבירקנאו ולהעביר בו את הלילה.
סביב משולש פיצה שמביאה מירי לאביה השוכב על הדרגש בצריף בבירקנאו מגיעים השלושה - דני, שגי ומירי לפיצוץ בלתי נמנע, מלא כאב והומור שחור.
ב'פיצה באושוויץ' נחשפת נקודת מבט חדשה על הדור השני, ניצול שואה אף הוא.
או כמו שמירי אומרת בסרט,כנראה שאין דבר כזה, ניצולי שואה'.
במאי: משה צימרמן

זכה בפרס השופטים הצעירים, בלייפציג, גרמניה (נובמבר 2008),Best of fest' אידפא, הולנד (נובמבר 2008), DocPoint, הלסינקי, פינלנד (ינואר 2009) ובפרס 'דרקון הזהב' בפסטיבל הקולנוע בקראקוב, פולין (מאי-יוני 2009).
הסרט השתתף ביותר מ-15 פסטיבלים ברחבי העולם

פטרוזיליה

הופק על ידי בית הספר מעלה לקולנוע

סרטים שאולי תאהבו: