רשימת אהבה
כל משפחה היא ארכיון של סודות. זה הסיפור של אחת כזאת
הבמאי מגייס את אחותו ושלושת אחיו לצאת ולחפש את אחותם האבודה, שנעלמה ב- 1951 – ממש כמו סיפור ילדי תימן – פרשה שגם ברגעים של כתיבת שורות אלה, טרם הסתיימה.
הבמאי מגייס את אחותו ושלושת אחיו לצאת ולחפש את אחותם האבודה, שנעלמה ב- 1951 – ממש כמו סיפור ילדי תימן – פרשה שגם ברגעים של כתיבת שורות אלה, טרם הסתיימה.
אסתי ניחנה בכישרונות על טבעיים. גדעון הוא עורך דין. רונאל הוא תחקירן בעיתונות הכתובה, אמנון הוא מוסיקאי. דוד במאי סרטים דוקומנטריים. במצוות אמא שלהם, ניצולת שואה, דוד לוקח על עצמו את תפקיד המנהיג ואוסף אותם אחד אחד ל"כנופיה" מלוכדת שתצא לחפש את אחותם האבודה. הוא רואה בזה גם הזדמנות להדק את הקשרים ביניהם ולשמר אותם. ממש כמו שרצתה אימם. והם, בני הדור השני לניצולי השואה, לא מוותרים על ההזדמנות לחטט מעט בעברם ובאותה עת ממש לטעון בלהט שרק העתיד מעניין אותם. כי בעבר יש עצב.
אבל בעבר יש גם פינה אפלה בחברה הישראלית, שצריך לשפוך עליה מעט אור:
בין סיפור אישי לאוניברסלי
אחר מות ההורים, יוצאים האחים לגלות מה עלה בגורל אחותם שנעלמה בלידתה. נסיעות לארכיונים, לבתי חולים, למרשמי לידה ישנים הופכות בהדרגה למסע אל תוך הזהות של כל אחד מהאחים בנפרד, ואל תוך מה שלא סופר בבית שבו גדלו. הסרט משלב תיעוד ופנטזיה, כאב והומור, ובכך יוצר דיוקן אינטימי במיוחד של משפחה אחת - וברגע ובעונה אחת, דיוקן של דור שלם. ילדים לניצולי שואה יזהו בסיפור המשפחתי הזה נגיעה למשהו שהם עצמם נושאים.
הסרט נוגע בעוולות שנעשו בשנותיה הראשונות של המדינה, כשזו הייתה עדיין בחיתוליה. נשים יהודיות, ניצולות שואה שהתקשו ללדת, חיפשו מוצא. תינוקות שנולדו בבתי היולדות נמסרו להן ללא קבלת רשות מהיולדות. ליולדות ולמשפחות זה נראה כמו רשעות, ואולי אדישות, של ממסד של מדינה בהקמה, בה היה חיץ בלתי נראה של עליונות כלפי אוכלוסייה חלשה ומוכה - עולים מתימן, כמו גם ניצולי שואה שזה עתה הגיעו - כאילו נאמר באופן בלתי מפורש: "אנחנו יודעים מה טוב בשבילכם".
נושא ילדי תימן נדון לאורך השנים בכמה ועדות חקירה, בכנסת ובציבור - נושא שמצד אחד נוצל לא פעם כדי לרכב על גל של פערים עדתיים, אך מצד שני, כפי שמראה גם המקרה של משפחת פישר, יכול היה בהחלט לקרות גם למשפחות ממוצא אשכנזי. זהו דיון שראוי לפתוח: הפער בין עוול אמיתי לבין קונספירציה. כפי שנאמר בכתבת התחקיר של עופר אדרת: "לא מדובר בגזענות של אשכנזים מול ספרדים, אלא בפטרונות ויהירות של ותיקים מול חדשים." והראיה לכך: כ-200 תגובות של קוראים, הכוללות עדויות, שמות בתי חולים ואנשי צוות רפואי, תאריכים ונסיבות מפורטות, שאי אפשר לפטור אותן כלאחר יד. כל אלה מעידים על תיבת פנדורה שתוצאות פתיחתה טרם נבחנו במלואן.
מעבר לכך, הסרט מעלה שאלה בוערת לא פחות על מעמדו של האזרח מול הממסד. גם למעלה מחמישים שנה אחרי היעלמות התינוקות, נראה שהממסד ממשיך להגן על עצמו. רק לאחר לחץ ממושך הצליחו הפישרים לקבל אישור מבית החולים להיכנס לארכיון. ונשאלת השאלה - מה עם כל אלה שאין להם מצלמה כנשק?
העניין כולו מסרב לרדת מסדר היום הלאומי ונותר כפצע פתוח, שבא לידי ביטוי ב"רשימת אהבה".
הסרט זכה לשבחי הביקורת. הוצג בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים, שודר בתחנות טלוויזיה ברחבי העולם, הופץ בבתי הקולנוע בישראל ובאירופה ונמצא ברשימת סרטי החובה של לימודי הקולנוע הדוקומנטרי באקדמיה.
