מה שראיתי בחברון

בשבת, 24 אוגוסט 1929, י״ח אב תרפ״ט, יצאו אלפים מערביי חברון ורצחו עשרות מיהודי העיר. שתי הקהילות, הערבייה והיהודית, חיו בשלום זו לצד לצד זו במשך מאות שנים. היהודים לא האמינו שהטבח אפשרי, לאור יחסי השכנות הטובה. ארבעה לוחמי הגנה הגיעו ביום שישי לעיר והציעו עזרה בהגנה, בגלל ידיעות מודיעיניות על פרעות מתקרבות, לאור שמועה על יהודים שהרגו אלפי ערבים בירושלים, שהיתה כמובן שקר מוחלט.
רבני העיר ביטלו את החשש מכל וכל. הרב סלונים, מנהיג הקהילה האשכנזית, איים עליהם שאם לא יעזבו את העיר, ידווח עליהם למשטרה הבריטית. הוא סבר כי נוכחותכם תלבה את הרוחות וממילא, אין בה צורך.
יום לאחר מכן, הרב סלונים, עוגן של סמכות ודו קיום, נרצח במהלומת מוט ברזל לראשו.
הרוקח, בן ציון גרשון, אדם שהגיש עזרה לערבים ויהודים כאחד, נרצח בעינויים. לפני מותו, ביתו נאנסה לנגד עיניו. זרועותיה של רעייתו נכרתו והיא דיממה למוות. גברים סורסו. אחרים נחנקו בחבל. עיניו של אחר נוקרו וראשו הונח על פרימוס לוהט עד שנשרף ומת בייסורים. אלו לא היו רק מעשי רצח - זו היתה הנאה מהתעללות.
הקהילה היהודית מנתה כ - 800 איש, כרבע מתושבי העיר כולה. מתוכם, נרצחו 67. בעקבות הפרעות, הקהילה בעיר חוסלה וחודשה רק אחרי מלחמת ששת הימים.
הסרט מראיין מי שהיו ילדים בחברון והיו עדים ממקור ראשון לטבח.