הלכו בשבי

הפרק החסר בהיסטוריה על הכניעה והנפילה בשבי הירדני במלחמת העצמאות. במשך שנים הסיפור הוצנע. איש לא ידע שפדויי שבי חווים הלם קרב (פוסט טראומה) ונפילה בשבי נחשבה במלחמת השחרור גם מעט בושה: לא במפורש, ציפו מהם להילחם עד מוות.
אבל הם בחרו בחיים, כי לא היה להם סיכוי לשרוד בלחימה. והם נותרו בחיים, כדי לספר את הסיפור וכדי להביא לעולם ילדים, שימשיכו את דרכם.
קראו כאן כתבה מרגשת על פדויי שבי מלוחמי העיר העתיקה

סרטה של אלונה ריבלין

ערב הקמת המדינה ולאחר קרבות קשים ומרים מקבלים הלוחמים בגוש עציון ובעיר העתיקה בירושלים הוראה מדוד בן גוריון להיכנע.
הם מגיעים למחנה השבי בירדן "אום אל גאמל" ופוגשים שם את אנשי חברת חשמל מתחנת הכוח בנהריים שנשבו לפניהם. כמי שגדלו על "טוב למות בעד ארצנו," הם יודעים שהיו מי שציפו מהם להילחם עד מוות ולא ליפול בשבי. במידה מסוימת, גם הם ציפו לכך מעצמם.הם מספרים לראשונה את סיפורם, על רגעי השבר, על הדרך אל הלא נודע ועל אובדן החופש. גברים ונשים, לוחמים ואנשי הישוב שנאלצו להיכנע כשהם פצועים, עייפים, רעבים ושבורים - מתארים רגעים, ימים וחודשים של התמודדות עם זיכרון שלא מרפה מהם ושל כאב שבוער בעצמותיהם מאז ולעולם.

בסרט זה אני מנסה לתקן את העוול, להציל פרטים היסטוריים מעדויות חיות ולהשיב לשבויים את כבודם האבוד. בעל כורחם הם נפלו בשבי וסיפורם לא נשמע מעולם. אני, כבת הדור השני של פדויי השבי, הפכתי לקולם (אלונה אבניר - במאית).
האלוף אברשה טמיר ולמולו החיילת, נעמי טולמן עורב, מתארים לפרטי פרטים את רגעי הנפילה בשבי, הכניעה, והשהות הארוכה שלהם במחנה השבי, הוא כמפקד החי"ש וכפצוע והיא כחובשת ונציגת הפלמ"ח, כשבארץ, במקביל ובלעדיהם, קמה מדינת ישראל.
לאתר ערים בלילה - עמותת חיילי צה"ל שהיו בשבי האויב