חייו ויצירתו של המלחין המחונן שהתחרש
לודוויג ואן בטהובן, מגדולי המלחינים, איבד בהדרגה את שמיעתו עד חירשות מוחלטת. אף עלפי כן, המשיך ליצור, כאשר המוסיקה מתנגת בראשו.
הוא כתב לחבר: אני מבקש ממך לשמור זאת בסוד, אבל אני רוצה שתדע כי המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי, השמיעה שלי, הלכה לאיבוד.
בטהובן הצליח למרבה הפלא לשמור זאת בסוד תקופה ארוכה, אך היה לכך מחיר חברתי: הוא הסתגר והתנהגותו, שגם כך היה קצרת רוח ונוטה להתפרצויות, הפכה לנזעמת וחסרת סבלנות.
באחד המקרים, כאשר ניסה לנצח על תזמורת מבלי לשמוע אותה, איבד את הקצב, שכן המנגינה שבראשו לא תאמה לזו של הנגנים. הנגן הראשי קם להחליף אותו ובטהובן, נבוך, פינה את מקומו בדמעות, תוך שהוא זוכה לתשואות הערכה מהקהל.
חייו לא היו קלים. הוא התחנך על ידי אב קשוח, שטיפח אותו כמוסיקאי מגיל צעיר מתוך מטרה פשוטה וחומרית: שיסייע בפרנסת המשפחה ויאפשר לאב להתמסר לטיפה המרה, שכה אהובה עליו. מות אימו בגיל צעיר הותירה אותו עם אב חסר אונים והוא נאלץ לטפל באחיו הקטנים.
באירופה של אותה תקופה (המאה ה - 18) לא היו תמלוגים ומלחין או נגן קיבלו שכר רק על עבודתם בפועל ולא על יצירתם לאורך זמן. הדבר יצר אצל בטהובן, כמו אצל מוצרט, באך ומלחינים אחרים, לחץ תמידי לספק פרנסה ב״חלטורות״ כמו נגינה על עוגב, הוראה ומשרות ניהוליות קטנות. חוסר היציבות והביטחון שחקו את בטהובן, שגם כך סבל מבריאות לקויה. וגם כאן, כמו אמנים גדולים אחרים, נפטר ביסורים קשים. מורשתן והיצירות שלו נערצות גם כיום, אפילו יותר מאשר בתקופה בה חיבר אותן.
בימוי והפקה: מלקולם הוסיק
מסלול של כבר קיים בסל הקניות שלך!
לחצו על המשך כדי להחליף את מסלול הרכישה.