ג׳יין אליוט: בעין הסערה
סיפורו של ניסוי פורץ דרך בהבנת גזענות ואפלייה
תיעוד של ניסוי חברתי פורץ דרך, שנערך באופן ספונטני על ידי מורה בבית ספר יסודי, על תלמידיה שלה והפך למודל הממשיך להכות גלים עד היום.
ב - 1968 נרצח מנהיג האפריקאים אמריקאים מרטין לותר קינג. יום לאחר מכן, החליטה המורה ג׳יין אליוט שעליה לדבר על כך עם תלמידיה. אבל היא הבינה היטב שרק לדבר על כך, לא יספיק. התלמידים שלה היו מנותקים לחלוטין ממה שהתחולל ברחבי ארה״ב באותה תקופה. הסיבה לכך היתה פשוטה: בית הספר היה בעיירה רייסוויל, ישוב קטנטן של 1000 איש, בו חלק גדול מהתלמידים התגוררו בחוות הפזורות בשטח. רוב התושבים עסקו בגידול תירס והיו עניים יחסית. רק לבנים נוצרים היו בסביבה. הקהילה עסקה בשלה. לא היתה גזענות, אולי משום שלא היה כלפי מי להיות גזען במקום כל כך הומוגני.
אליוט הבינה שני דברים חשובים: (1) לא מספיק רק לדבר על הגזענות והאפליה כלפי שחורים. צריך להעביר משהו חוויתי מוחשי (2) אותו דבר מוחשי לא יכול להסתמך על צבע העור, שכן כולם לבנים.
היא החליטה ליצור יקום משל עצמה, עם חוקים משלו. ועל הדרך יצרה ניסוי, המכה הדים עד עצם היום הזה
מאחר שכל התלמידות והתלמידים היו לבנים, היא החליטה לחלק את הכיתה על פי צבע העינים. היא הסבירה לתלמידים ההמומים כי בעלי העיניים הכחולות הם חכמים יותר, חרוצים יותר ויודעים איך להתנהג יפה יותר מבעלי העיניים החומות. היא תרגמה גם את ההבנה הזו למעשים: כחולי עיניים ישבו בחלק הקדמי של הכיתה, קיבלו חמש דקות יותר בהפסקה, זכו לאפשרות לקבל מנה שניה בארוחת הצהרים וקיבלו בלעדיות על מתקני המשחקים בחצר.
התוצאה היתה מהירה: תלמיד כחול עינים כינה את חברו לכיתה בהפסקה ״עיניים חומות״ וזה נתפס כעלבון והשפלה. התלמיד עם העיניים החומות תקף את התלמיד עם העיניים הכחולות. תוך זמן קצר, הכיתה המלוכדת והנעימה הפכה לשדה קרב.
אבל לא רק זעם ויריבות היו שם: התלמידים בעלי העיניים החומות תפקדו פחות טוב. הם הרגישו טפשים וההישגים שלהם היו בהתאם.
אחרי יומיים, אליוט הפכה את היוצרות. היא הסבירה לתלמידים שבעצם, בעלי העיניים החומות נעלים יותר. התוצאות התהפכו מיידית.
רק אחרי מספר ימי ניסוי, עצרה אליוט את הניסוי והסבירה לכלל התלמידים שאין כל הבדל בין תלמידים בגלל צבע העיניים. כדי שלא יחמיצו את המסר, היא חיברה זאת מיד לעליונות והפרדה גזעית. הילדים הבינו זאת היטב.
במהלך השנים, נעשו מספר סרטים על הניסוי ועל אליוט עצמה. זהו הסרט הראשון, משנת 1970, המתעד את הדברים בעת עשייתם. הסרטים האחרים עוסקים באופן בו התלמידים רואים את המקרה בפרספקטיבה של מספר שנים ועוד סרט על אליוט עצמה, שהפכה למובילה חברתית ומרצה בתחום במלחמה בגזענות והאפלייה.
ביקורת
למרות שהסיפור התפרסם בישראל וגם הוקרן סרט מעקב על חייה של המורה אליוט ב - 2026 (מנקודת מבט של הערצה), לא נמצאה באינטרנט מילה אחת בעברית של ביקורת על הניסוי, שהוא בפועל, ניסוי בבני אדם, קל וחומר בילדים, שמעולם לא קיבל אישור.
אך בעולם, למרבה המזל, לא הסתפקו רק בהערצה ותשבחות. נביא לכם חלק מהביקורת הזו, מבלי לגרוע מחשיבות המלחמה בגזענות ובאפלייה:
- פשטנות: נושא הגזענות מרודד לטיעון מאוד פשוט וישיר הבא לידי ביטוי בצבע העיניים. חשוב להדגיש כי אין בביקורת הזו הצדקה של הגזענות בשום דרך. הביקורת היא כלפי ההשוואה שנערכה בניסוי, שיצר יקום עם חוקים פנימיים ומנותקים למשך ארבעה ימים, תוך בידוד משתנים נוספים. נושא הדגל של הביקור הזו הוא סטפן ג. בלום, פרופסור לעיתונאות באוניברסיטת איווה, שאף כתב ספר על הנושא. בלום אף מעיד כי ברגע שאליוט עצמה הבינה שמגמת המחקר שלו ביקורתית, ניתקה מגע (קצת מוזר, עבור אישה הטוענת לקידום מחשבה חופשית, נטולת פניות).
- השפלה: כדי להמחיש להם למה ילדים עם עיניים כחולות או חומות הם נחותים, ג׳יין אליוט מעליבה ומביישת תלמידים: ״ילדים עם עיניים כחולות לא חכמים. רוצים הוכחה? תסתכלו על בריאן.״ וגם: ״גרג, נכון סיפרת יום אחד, שאבא שלך בעט בך? - יש לו עיניים חומות, נכון? אז לי יש עיניים כחולות ואבא שלי מעולם לא בעט בי.״ - הילדים מסתכלים עליה באימה, עם עיניים קרועות. פרופסור בלום, שהוזכר בסעיף הקודם, קורא לכך ״סאדיזם והפגנת כוח וסמכותניות״.
- דוגמטיות: הניסוי מתנהל בקשיחות ונחרצות. אין מילת עידוד, חמלה או חיוך במהלך כל הצילומים. לא כלפי קבוצת הנעלים התורנית ולא כלפי האחרים. יש לזכור כי מעבר להיותו ניסוי, זוהי המורה שלהם. בית הספר הקטן הוא כפרי והתלמידים נמצאים עם מורה אחת ויחידה כל יום, כל היום. היא הכל בשבילם. אף על פי כן, אין אפילו ניצוץ אחד של רכות. האם הקשיחות הזו חשובה לניסוי? לא. היא רק מעצימה את הבעייתיות האתית שבו.
- מיזנתרופיה ועוינות: בראיון עם העתונאי שיצר את הסרט, אליוט מביעה שאט נפש, גועל וממש שנאה כשהיא מדברת על איך שהם הפכו אכזריים זה לזה (אחרי שפעלו בעקבות מה שאמרה מורתם הנערצת). היא אומרת ש״טבעם האמיתי התגלה״ ושהם ״קיבלו לגיטימציה לדברים שתמיד רצו לעשות״. אף מילת חמלה, אף לא זיק של חשבון נפש על המניפולציה שהיא, אישה בוגרת, חכמה וכריזמטית, עשתה בילדים בני שמונה תשע (הערה: בסרט הם בני עשר, משום שהוא צולם שנתיים אחר כך).
